מה זה מדד מרלנה?

הפרספקטיבה הנשית הובילה אותי, כחוקרת, לבחון לאורך השנים יצירות משני היבטים: איכות היצירה ומגדר. כשאיכות, בעיני, אמורה להיות נטולת אגו גברי או נשי, לשאוף גבוה ולא לדלג על שום פרמטר. לכן, בחינת היצירה של המבקרים אמורה להיות ממקום שוויוני, ללא נטל, משקעים או התחשבנויות. כלומר, יצירה טובה היא נטולת אגו, ללא סטריאוטיפים  ותבניות וכך גם יצירת ביקורת כתובה.

האם קיים סולם פמיניסטי מדיד אומנותית? האם מגדר יכול למדוד אמנות? האם כולנו כקהל פמיניסטיות אותו הדבר?

התשובות הן לא, לא ולא. בתחילת דרכי כמבקרת, הפריעו לי ביקורות שונות שקראתי משום שהמשקפיים היו מאוד גבריות. רולאן בארת מדבר הרבה על כך שהקורא הוא גם הכותב, אז איך אישה יכולה לקרוא ביקורת כל כך גברית ולהאמין לה? רוב הביקורות ניסו להתחכם או להישמע שכלתניות או אינפורמטיביות. היחס לשחקניות כ"יפהפיות" בלי להיכנס לפרטים של ניתוח אופי המשחק, עיצוב הדמות בעלילה, אלמנטים שקשורים למערכות יחסים וכו', שידרו הרבה אגו גברי.

זה לא נגרם בגלל היצירה או בגלל ליהוקן של שחקניות יפהפיות. אדרבא, אני נהנית ומוקסמת מיופי ומעריצה גדולה של אסתטיקה נשית. זה נגרם כי משהו ביוכימי אצל הכותב לא יכול היה להתעלם מיופי נשי עוצר נשימה או עירום נשי על המסך הגדול.  היחס הזה בביקורת הותיר פעמים רבות את השחקניות ללא המקצוע שלהן ואותי כקוראת נבוכה. השחקניות הפכו לדוגמניות סרטים (כוכבות) ואילו אני חשבתי שאם נתייחס אליהן כאל נטולות קפאין גברי זה ייתן הרבה יותר כבוד לקולנוע. כי שחקנית היא לא דוגמנית, היא לא רק גוף. היא גם מדברת וחושבת – היא דמות וזה המקצוע שלה- להיות מעניינת על המסך ולא רק יפה.

לכן, השאלה האם במאי או במאית ביימו את הסרט צריכה להיות מאוד דומיננטית בהליך השיפוט של מבקר כי היא מאוד רלבנטית בייצוגן של הדמויות. היום למשל, אם  אצפה בסרט חדש אזהה מהר מאוד אם גבר או אישה ביימו אותו. "כחול הוא הצבע החם ביותר" על אף שעסק בסיפור אהבתן של שתי נשים צעירות זעק מבימוי גברי עד לב השמיים הכחולים. וכך גם "כוח המשיכה",  ראיין הסקסית (סנדרה בולוק)  מרחפת עזובה בחלל. פנטזיה גברית או חלק אינטגרלי ומשמעותי ביצירה להראות לנו את זה? עברתי על רשימת הסרטים הארוכה שראיתי השנה מ"היא" ועד "הזאב מוול סטריט" וגיליתי שאת כולם ביימו גברים ושדמויות הנשים הן דמויות שעוצבו על פי הדימוי הגברי שביימו את הסרטים הפופולריים שמיהרנו לצפות בהם.

ניסיתי לחשוב מה קורה בישראל? חשבתי על סרטים כמו "פלאות" ועד "מקום בגן עדן" ועל סרטים של במאיות כמו "ההיא שחוזרת הביתה" ו"אפס ביחסי אנוש"- השפה הגברית שונה לחלוטין מהנשית גם אם הסרט זוכה למספר כוכבים גבוה. והשפה הגברית מאוד בולטת בעיצוב דמותן של נשים על המסך, כשהמשמעות היא גם משמעות מחנכת. כלומר הסרט מחנך את הקהל ליחס שוויוני או לא ולתפיסת הנשיות (מינית וחסרת ערך או דומיננטית ומעוררת השראה) לכן הגבריות הזו שהיא כה נוכחת לפני המצלמה-בבימוי  ולפניה, בזמן המסך-ובביקורת הכתובה, לא מפסיקים לעורר בי תמיהה. היום ברור לי לחלוטין שאישה תחדד יותר את הפואטיות בתוך השדה הזה שנקרא "ביקורת קולנוע". הביקורת הנשית מתייחסת באופן טעון יותר לסיפורי אהבה, למשל. היא נותנת משקל והדגשים לא רק לטקסט אלא גם לסאב-טקסט. כלומר השיח הלמדני יכול רק להתעשר מהרחבת השיח ההגותי סביב יצירות בכלל וקולנוע בפרט על ידי נשים.

באתר המבקרות שהוקם בשנת 2013 בשת״פ בין לימור פנחסוב, ליאור אלפנט ואנוכי, נעשה לראשונה בישראל ניסיון לעמוד סרטים על פי מבחן "בכדל". מבחן בכדל מנסה לענות על שלוש שאלות, ביחס לסרטים:

1. האם יש בסרט שתי נשים או יותר?

2. האם הן מדברות זו עם זו?

3. אם כן, האם הן מדברות על משהו מלבד "גבר"?

המבחן שהומצא ב- 1985 על ידי אליסון בכדל כקומיקס, מתייחס לשאלה האם יש ייצוג לנשים בסרט. מהר מאוד התעורר דיון פורה סביב רלבנטיות המבחן ואני ממליצה לקרוא את מאמרו של מבקר הקולנוע, ד"ר פבלו אוטין  ששופך אור חדש ומעורר את שאלת הרלבנטיות של מבחן "בכדל". אם הזמן הבנתי שמבחן בכדל הוא לא בהכרח פרספקטיבה פמיניסטית לסרט. הטענה לדוגמא, ששתי נשים שמדברות זו עם זו – זה אומדן פמיניסטי היא טענה מוטעית. בסרטו הנפלא של עמי ליבנה "שרקייה" אין שיחה בין שתי נשים ועדיין הסרט מכבד מאוד את הייצוג הנשי בו.  סרט גם יכול להיות נטול נשים בעל אמירה פמיניסטית. כלומר, משהו בהבחנה הזו של בכדל מקטלג ולא בוחן. בנוסף, עשרות הסרטים שבחנתי על פי מבחן בכדל לימדו אותי שפמיניזם הוא פעמים רבות בתחושה וכי השקפות עולם צובעות את המדד הפמיניסטי בצבעים שונים. כלומר, נדרשת אובייקטיביות אמתית כדי לבחון ייצוג נשי ביצירה.

אז מה כן יעמוד סרט בפרספקטיבה נשית שוויונית? לפני כמה שנים טובות, לרגל הצטרפותי ככותבת לאתר "סלונה", החלטנו לחנוך מבחן חדש שילווה את הביקורות שאפרסם באתר. קראנו למבחן מרלנה, על שם מהשיר "marlena on the wall" של סוזן וגה ומתוך קונוטציה ברורה לשמי.  במבחן מלבד לביקורת הרגילה, ניסנו לבחון יצירות בכלל וקולנוע בפרט מתוך פרמטרים שוויוניים לייצוג האישה ביצירה:

1. האם ביחס לתקופה/תרבות הסרט נותן ביטוי מילולי/רוחני לדמויות נשיות? האם ביטוי זה של נשים נעשה מתוך "שחרור" או באופן מאולץ?

2. האם סצנות דחוסות מובילות דמויות נשיות להגיב באופן נועז/חופשי/משוחרר?

4. האם האסתטיקה הנשית בסרט מיוצג באופן נוכח, מכבד ומנומק? או למטרת העשרה ובאופן פלקטי על מנת ליצור גירוי מיני ללא שום נימוק?

5. מהי טיב הנשיות בתוך מערכות היחסים (שווה לגבר או מתגוננת, מנוצלת, מושפלת)?

הפרמטרים השתקפו בציון עובר מינוס, עובר ועובר פלוס. המטרה הייתה שהמבחן יתלווה לביקורות הקולנוע והאמנות בכלל והקוראים יוכלו לחשוב פעמיים אם לשלם על קניין רוחני שמעליב או פוגע בייצוג הנשי. אז ״סלונה״ נסגרה בעקבות מגיפת הקורונה, אבל תישארו אתנו כי המדד ממשיך לכאן, ויהיה מעניין. ואתם כמובן, מוזמנים להניח על צלחת דעתי גם כמה תובנות משלכם על המבחן ועל ביקורות שאכתוב בעתיד.